איך מסכמים תעלול שכזה?
האמת היא שמתחילת כתיבת הבלוג הזה יצא לי לחשוב לא מעט על שורות הסיכום. איך הן יראו? האם אצליח לממש את כל החוויות שדמיינתי לי כשחשבתי על הטיול הזה? האם זה יהיה כזה טוב כפי שתכננתי לי ולמשפחתי?
בואו נראה
אתחיל בזה שהכל התחיל הכי טוב שאפשר. יהודה, המפקד שלי שפירגן ושחרר אותי לחופשה המטורפת הזאת, יהודה, אני אחזיר לך על זה ביג טיים. נדב אביבי מחנות "גיימרס" באייס מול שרכשנו אצלו את כל ציוד האלקטרוניקה שלנו, הציוד ברמה גבוהה, יעיל מאד ובמחירים מצוינים. העובדים בחנות ריקושט באילת בבעלותו של יואב שביט סבלו אותי חודשים ארוכים, ייעצו לי, פגעו בול בצרכים שלנו ולא מכרו לנו שום דבר שלא היינו צריכים - שיחקתם אותה. ישראל שחר, סוכן הביטוח שלנו מחברת MIA ביטח אותנו בביטוח הכי טוב שיש וטיפל בנו כמו בילדיו שלו. זה מרגיע ונותן שלווה להתעסק בעיקר ולא לחשוש לקפוץ ראש לים מצוק של 15 מטר כי אתה יודע שיגיע מסוק אם תצטרך חחחחחחח אין עליך ישראל, אוהב אותך, יש לך חלק גדול בהצלחת הטיול הזה.
היו מטרות למסע הזה. מעבר ליציאה מאוחרת לטיול אחרי צבא שלא הספקנו לעשות, אושרת ואני, הייתה מטרה ברורה ומשמעותית מאד עבורנו והיא לחוות את המשפחתיות שלנו לעומק. ככה, ללא רעשי רקע, ללא מסכות, ללא לחצים חיצוניים ועם הרבה כנות. הרגיש לנו מעט מדי לפגוש את הילדים שלנו שבע שעות ביום, הימים עברו מהר מדי והרגיש כי ההשפעה שלנו עליהם היא קצת פחות ממה שתכננו להם. הרגיש לנו מעט מדי לשבת יחד, היא ואני, שלוש / ארבע פעמים בשבוע כשעה אחרי שהילדים נרדמים (כי צריך לנקות, לכבס, לקפל, להתקלח...) ולנסות להתעדכן אחד עם השנייה מהר מהר לפני שכורסים תחת תלאות היום ונרדמים. אני רוצה לנשום אותה יותר, הרבה יותר. רצינו להכיר תרבויות אחרות ולקבל אישור מחדש (או שלא) למה שהולך אצלנו במדינה. לבדוק איך אנשים שחיים במדינות עולם שלישי יכולים לחיות באושר. בעיקר רצינו להשאיר חוויה עמוקה לילדנו. חוויה כזאת שהם ישאו איתם לכל אורך חייהם. חוויה כזאת שהם יספרו עליה לנכדים שלהם. בגאווה, הרבה אחרי שאנחנו נלך לעולמנו. אה, וגם רצינו להגיע ל MBK בבנגקוק.
אז הנה אני אומר לכם כבר עכשיו - הצלחנו ובגדול.
גיליתי כל מיני דברים והגעתי לתובנות חדשות. לעיתים לא מסעירות במיוחד ולעיתים מרגשות מאד. אספר לכם..
- אספר לכם מה גיליתי על אנשים
גיליתי שהנפאלים הם אנשים רגועים, אוהבים ופשוטים להפליא ולא יודעים לנהוג. גיליתי שהקמבודים יפים, משפחתיים, עניים ומאושרים ולא יודעים לנהוג. גיליתי שהוייטנאמים, ממש כמו הקמבודים והלאואים, עדיין משתקמים מהיסטוריה ארוכה של מלחמות וזוועות והם פשוט מאושרים לחיות. הוייטנאמים הרבה יותר נחמדים ממה שמספרים עליהם. גם הצפוניים, הקומוניסטים כביכול, הם אמנם פחות חייכנים אבל נעימים, מנומסים ומסבירי פנים לא פחות מהשאר. הם יודעים לנהוג רק על קטנועים. התאילנדים הם המשודרגים של האזור, אלה שלא מתגוררים במרכז קוסמוי, פוקט ובלב הקאואסן בבנגקוק הם מקסימים והם קיבלו אותנו בזרועות פתוחות והקלו עלינו מאד - הם יודעים לנהוג.
גיליתי שברוב הארצות שביקרנו בהם, נראה לי שבכולן, אין תנאים סוציאלים לתושבים. אין פנסיה חובה, אין ביטוח בריאות, אין ביטוח לאומי ולא שירותי רווחה מפותחים. האזרחים יכולים לחלום על מושגים כמו הגשמה עצמית, התפתחות אישית, הכרה.. היחידים שדואגים למבוגרים הם הילדים שלהם. הרפואה היא נחלתם של בעלי האמצעים. מה שמשותף לכולם היא "שותפות הגורל". כלומר, אם אבא שלי הוא מנקה רחובות, אז גם אני אהיה מנקה רחובות עד יומי האחרון. אם אבא שלי הוא נהג מונית אז גם אני אהיה נהג מונית. אין ספקות לגבי זה.
עכשיו, אינני שופט. גם לדעתי אין מקום להשוואה בין מדינות עולם שלישי למדינתנו. אבל..
במדינת ישראל, כל אחד חושב שהוא המדינה. כל אחד מרגיש שמגיע לו יותר. כולנו שואפים להגשמה עצמית, רוצים להגיע הכי רחוק שניתן - וזה יפה, זה מצוין. אך לפעמים אנחנו שוכחים בדרך שהמדינה שלנו מאפשרת לנו לחיות ולחלום כך. זה לא מובן מאליו. בעצם, לנו זה כן מובן מאליו וזאת זכות לחיות כך. סיפרתי לאדם נחמד בוויטנאם שאם אנחנו חולים בישראל אנחנו יכולים ללכת לרופא - הוא לא האמין. סיפרתי לו שבגיל 67 אנחנו מפסיקים לעבוד וממשיכים לקבל כסף - הוא גיחך, חשב אני עובד עליו. אני למדתי להיות אסיר תודה שנולדתי וחונכתי בישראל.
מעבר למפגשים היומיומיים עם המקומיים פגשנו אינספור תיירים מכל העולם. מעבר למפגשים הבנאליים עם אוסטרלים, ניו זילנדים, אמריקאים, צרפתים, גרמנים והולנדים שרובם ככולם מסתכמים ב "מה קוררררה אח שלי? החיים יפים אלינו ו - צ'ירס, סאלוט, לחיים" המפגשים הכי עוצמתיים הם דווקא עם האיראנים, הסורים, המצרים והאפגנים. מפגשים מנומסים להפליא, מכובדים, מכבדים ואמיתיים. זה גורם לתהיות, אני אגיד לכם - הם נראים ממש כמונו. כולם מספרים לי שאנשים בטוחים שהם ישראלים. רובם לא מודעים בכלל למצב בארץ, רובם מאחלים שנבוא לבקרם בביתם ושהם יגיעו אלינו. בחורה מצרייה יפהפיה נדלקה על הילדים שלנו באוטובוס וחילקה להם סוכריות. בחור סורי הגיש לנו לאפה עם שווארמה במסעדה וגיליתי שהוא מאד עצוב ממצבו במדינה שלו. הוא איחל לעצמו חיים רגועים "כמו במדינה של הציונים". רקדתי שלוש שעות במסיבת ג'ונגל עם ארבעה חברה מדובאי (ולא, לא עישנתי כלום), הם הזמינו אותי לשתות ונהנינו מאד.
מתחילת הטיול סיכמנו שנתרחק ממקומות שהרבה ישראלים מגיעים אליהם. למה? כי שמענו שישראלים עושים למדינה שלנו שם רע, מביישים אותנו בהתנהגות הברוטאלים והלא מנומסת שלהם ברחבי הגלובוס. אז בהתחלה קצת התרחקנו, ואז קרה דבר שלא ציפינו לו.
שמענו רעש מאחת הסימטאות, דיבורים בקולי קולות, גסות רוח וכאלה, היינו בטוחים שאלה ישראלים, התקרבתי לבדוק וגיליתי שאלה בכלל יוונים. לאחר כמה ימים ראינו שני זוגות עוקפים בתור, הם היו צרפתים. ראינו חבורה של אוסטרלים מתפרעים באיזה בר, שמענו ממקומיים שהם לא אוהבים שבריטים מגיעים להתארח אצלם כי הם גסים. אנשים שמעו שאנחנו מישראל והתבוננו בנו בהערצה. התעניינו, ישבו איתנו, הקשיבו, ניסו ללמוד, סיפרו לנו שהילדים שלהם לומדים עלינו בבית הספר, כדוגמה למופת. הישראלים שפגשנו בדרך, והיו לא מעט, היו מהאיכותיים מהתיירים שפגשנו. ואני אומר לכם, כל הדיבורים האלה על גסות של ישראלים בחו"ל זה אנחנו מספרים לעצמנו. עם רגשי הנחיתות המיותרים שלפעמים אנו נושאים איתנו. אני גאה להיות ישראלי, גאה ממה שהמדינה הזאת עשתה לנו וממשיכה לעשות. כולנו צריכים לטייל קצת כדי להיזכר ולקבל אישור מחדש שמה שעשינו בשבעים שנים מדינות אחרות יכולות לחלום עליו במאתיים שנה. ואנחנו בהתפתחות, מהירה ואיכותית. נכון, ביקרתי בעיקר במדינות עולם שלישי אך רובן ככולן מבוגרות מאיתנו, עם משאבים ויתרונות אך עם סדר עדיפויות עקום (במונחים שלנו) ועם שחיתות לא נורמאלית ועם פחות מעשירית מהבעיות הבטחוניות שיש בישראל.
אנחנו צריכים להיות אסירי תודה על מה שיש לנו - ויש הרבה!
- אספר לכם מה גיליתי על אוכל
גיליתי שלאכול הרבה בחוץ זה נמאס מהר מאד. ואכלנו הרבה בחוץ. גיליתי שכאן יותר משתלם לאכול בחוץ מאשר לבשל בבית, מוזר. מעייף מאד לבחור כל יום מה לאכול, איפה לאכול, לבקש קטשופ, לבקש צלחת ריקה כדי לחלק לילדים את האוכל וכמעט אף פעם לא מבינים מה אנחנו רוצים..
גיליתי שהאוכל הישראלי הוא מהטעימים, העשירים ומהמזינים בעולם. באמת, אובייקטיבי. גיליתי שהאוכל התאילנדי בישראל יותר טעים מהאוכל התאילנדי בתאילנד. גיליתי שהסיני בישראל יותר טעים מהסיני בצ'יינה טאון בהו צ'י מין, גיליתי שבורגר קינג יותר טעים ממקדונלדס, וגם יותר גדול. גיליתי שאני מטורף על אוכל הודי.
- אספר לכם מה גיליתי על ההתנהלות היומיומית שלנו עד כה
גיליתי שאנחנו חיים חיי מותרות בהרבה תחומים. גיליתי שהרגלי הצריכה שלנו מושפעים מכוחות חיצוניים לנו שקשה מאד להתנגד אליהם. גיליתי שאנחנו צורכים יותר דברים שאנחנו רוצים מאשר צריכים. גיליתי שהבית שלנו עמוס בציוד שלרוב איננו משתמשים בו או לפחות יכולים בהחלט להסתדר עם פחות, הרבה פחות. מי צריך עשרים מגבות בבית? למה צריך 17 סטים של מצעים? שלושה סטים של צלחות, עשרים כוסות, 9 סירים, 32 סטים של בגדים כאשר לובשים 5, שבע זוגות נעליים... למה אני צריך בית של חמישה חדרים ומחסן?
השאלה האמיתית היא האם נצליח לשנות את ההתנהלות הזאת ולשמר אותה לאורך זמן, נראה
- אספר לכם מה גיליתי על העבודה שלי
גיליתי שאני מאד מתגעגע לעבודה שלי. אבל לא סתם, מהיום הראשון לטיול. אני אוהב את האנשים שעובדים איתי, הם מלאכים בשבילי, כל אחד ואחד מהם ולמרות הכל.
כל כך התרגשתי לפגוש חברים מהעבודה כשהיינו בתאילנד ולא בכדי. תודה פיני, אייל ושי.
לא סתם אומרים שלוחם אש זאת לא עבודה אלא דרך חיים ודרך חיים קשה ולא רצוי לשנות, לרוב.
החברים מהעבודה עטפו אותי באהבתם ובדאגתם במשך החודשים האחרונים וזה מחמם את הלב.
אני חוזר עם תחושת שליחות והבנה עמוקה של אחריות שאמנם הייתה נטועה בי עמוק גם לפני הטיול אך עכשיו הרבה יותר, הבנה שהשירות שאנו מספקים לציבור הוא אינו מובן מאליו וכאן בארצות שביקרתי בהן יכולים רק לחלום על שירות ברמה שכזאת. השילוב של כוחות ההצלה בארץ הוא מהאיכותיים בעולם. משטרה, מד"א, איחוד, חילוץ והצלה, כבאות, בתי חולים, צבא. שמעתם? מהאיכותיים בעולם! ויש לנו לאן להתקדם, ואנחנו מתקדמים.
- אספר לכם מה גיליתי עלינו
בילינו יחד, צחקנו יחד, התרגשנו יחד, בכינו (זה לא אני), איבדנו סבלנות לפעמים, השתכרנו מאלכוהול, השתכרנו מאהבה, פחדנו יחד, הלכנו לאיבוד יחד, התקלחנו יחד, אכלנו כשר, אכלנו לא כשר, רקדנו יחד, רקדנו לבד, נרטבנו בגשם יחד, ישנו בחורים בלתי יאומנים, ישנו בחדרים מהמפנקים שיש, אכלנו דברים מגעילים יחד, ראינו נופים מדהימים יחד ועוד ועוד הרבה יחד
אבל זה לא מה שאני לוקח לעצמי
מכל היחד הזה גיליתי כמה דברים, על עצמי ובעיקר על משפחתי.
גיליתי שתמר היא ילדה חזקה הרבה יותר ממה שחשבתי. חזקה פיזית ובעיקר נפשית. היא בלעה את הטיול הזה כאילו היא נולדה אל תוכו. עברה טרק שגדולים ממנה קורסים בו בלי לצייץ, ביצעה משימות אקסטרימיות שאפילו אני התרגשתי מהם יותר ממה שצריך, היא שאלה והתעניינה בדברים שלא האמנתי שילדה בת 8 יכולה להתעניין בהם. היא גילתה יחס אימהי יוצא דופן כלפי יאיר, טיפלה בו, האכילה אותו, הרגיעה אותו כשבכה לפעמים - לראות ולא להאמין. היא התחילה לחבק אותי יותר, הרבה יותר. פתאום אני מקבל ממנה נשיקות באמצע היום ככה סתם בלי סיבה, היא מעירה אותי בבוקר בליטופים ונשיקות שזה עושה לי לבכות.
תמר, קשה לי להתרכז כי יופייך עוד מהמם אותי. אזכור את הזמנים שלנו יחד בטיול הזה לעד. את ממיסה אותי, אני לא עומד בפנייך נסיכה שלי. את כל מה שרציתי שתהיי ועוד. מצפה להמשך החיים איתך. לעולם לא תאכזבי אותי.
גיליתי שרועי הוא חבר. רועי הוא חבר שכל אחד היה רוצה. מעבר לעובדה שהוא אנרגטי כמו שד טזמני, הוא ילד אוהב, מלא חמלה, רגיש בצורה יוצאת דופן ואיך הגננת שלו, חנה, הייתה אומרת "משכין שלום". הילד שלי משכין שלום. לא מעניין אותו כלום חוץ מליהנות ולכייף וכדאי שכולם מסביבו יהנו ויכייפו גם כי ככה יותר טוב (מילים שלו) והוא דואג לכך.
רועי, המשפט שלך ששובר אותי מחדש הוא "אבא, בוא לשחק איתי". אתה גוש של תמימות טהורה ויפה, אתה ערימה של טוב לב ואהבת הזולת. אהה, ואתה קוף. אני אוהב אותך יותר מאת החיים עצמם.
יאיר... יאיר עשה לנו את הטיול. אני יכול להצהיר בוודאות שהוא נהנה יותר מכולנו בטיול הזה. הוא לא הפסיק לצחוק, לחייך, לטפס על כל דבר, לשיר, לרוץ, לתת כיפים לאנשים ברחוב, להירדם מתי שבא לו, להשתין מתי שיש לו, להתלכלך, ליפול ומה לא. התקרבנו מאד, הוא ואני. צפיתי בו מתפתח וגודל מיום ליום, ממש ראיתי את זה, איך פתאום אוצר המילים שלו גדל, איך החשיבה מתפתחת, איך הוא, ובכלל כל הילדים, משתמשים במילים שאנחנו מדברים אותם כל יום - זה ממש זה, בדיוק מה שרציתי!
הבלוג הזה נכתב ממש בשביל הילדים האלה ובעיקר בשבילך יאיר שלי. אני לא יודע כמה תזכור מהטיול הזה כי אתה כולך עולל כרגע. אז חשבתי שבעזרת הבלוג הזה תוכל לראות, לקרוא ולהיזכר. להיזכר כמה אתה אהוב, כמה יפה, כמה סוחף מהיום הראשון שלך איתנו. שובב שכמוך.. אני אפרק אותך לחתיכות קטנות קטנות קטנות.
גיליתי שאישתי היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיי. גיליתי שכל כך נעים לי לשהות במחיצתה כל יום כל היום. בתחילת הטיול דיברנו על זה שצריך לשחרר לכל אחד זמן לבד מדי פעם כדי שלא ימאס לנו. שנינו הסכמנו ושנינו כמעט ולא השתמשנו בזמן לבד הזה. אני אוהב אותה בכל ליבי, היא הבייבי שלי, היא המורה שלי, הפסיכולוגית, המאהבת שלי, הדוגמה שלי, המראה שלי. אושרת היא מחשב הדרך של המשפחה הזאת, אני רק המנוע. היא החברה לחיים שלי, הצליח לי איתה.
אושרת, איזהו עשיר השמח בחלקו? מה זה עשיר? אני מרגיש ביליונר. אין שותפה לחיים טובה ממך. עשינו יחד דבר גדול ובלתי נשכח ואני מצפה לעוד הרבה דברים גדולים איתך. הכי כיף איתך, יחד.
אז כפי שאתם כבר יודעים, דפקנו טיול של הלייף. בילינו אחד עם השני טונות. העברנו יחד ימים נפלאים ובלתי נשכחים.
היום אנחנו חוזרים הביתה. מצפים לאתגרים שעומדים לפנינו.
הקרבנו לא מעט כדי לצאת למסע הזה. לקחנו סיכון כלכלי (גדול) ומנטלי (קטן) כשהחלטנו להוציא אותו אל הפועל. עם ההשלכות של הסיכונים אנו עתידים להתמודד בחודשים הקרובים ואין לי ספק שנשבור להם את העצמות כפי שלמדנו - יחד.
לכל מי שתוהה, אנחנו לא חוזרים מחופפים. לא נחזור עם שרוואלים, לא עם פירסינגים / קעקועים חדשים, לא אחזור עם זקן ועגילים, לא עם ראסטות (לא בראש לפחות) ולא נשב חודשים ארוכים בחוף של מוש ונחשוב שאנחנו בהודו. לא!
אנחנו חוזרים אותה משפחה שהכרתם לפני תשעה חודשים רק קצת יותר רגועה, אוהבת, מלאה ומגובשת. כפי שהיינו תמיד נראה לי. חוזרים לעשות מה שעשינו עד היום רק הרבה יותר טוב והרבה יותר חזק - לאהוב אתכם.
לקראת סיום, אשמח לספר לכם רק עוד משהו אחד
יש באילת אישה מקסימה, דינה רוקסא שמה. דינה מעבירה הרצאות מעניינות מאד ופוקחות עיניים בהרבה תחומים. דינה סיפרה לי פעם, באחת ההרצאות שלה, על ניסוי גדול שערכו בארצות מתקדמות בקרב אנשים גוססים. שאלו אותם שאלה: "מהן החרטות שלכם?"
כאשר עברו על התשובות גילו שחמש תשובות חוזרות על עצמן שוב ושוב, באופן שלא הפתיע אותי. התשובות העיקריות הן "שלא ביליתי יותר זמן עם משפחתי", "שעבדתי יותר מדי קשה", "שלא הספקתי לעשות את מה שרציתי" ו "מתחרט שלא הבעתי יותר את רגשותיי בפני האהובים שלי"
אף אחד לא אמר "חבל שלא הייתי יותר זמן בעבודה", כמעט אף אחד לא התחרט על הדברים שעשה או אמר אלא על הדברים שלא עשה, או לא אמר.
תחשבו על זה
אני רוצה להודות לכל אחד ואחת מכם על התגובות החמות והמרגשות שלכם על כתיבת השורות הללו. חיממתם לי את הלב בכל פעם מחדש. לא ציפיתי לזה, לא ראיתי את זה בא, לא חשבתי שזה יעניין אף אחד חוץ מאיתנו ועם הזמן היו תגובות שחיכיתי להן. שלא יכולתי להמשיך את השבוע אם הן לא היו מגיעות.
שוב תודה לכל אחד ואחת מכם. זה מרגש מאד.
